קראתי זה עתה כתבה מעניינת מאוד ב"כלכליסט"שמתמצתת מחקר ארוך שנים שמבצעת החוקרת והעיתונאית קטרין שוורץ,אודות השאלה ,מדוע כל כך חשוב לנו להיות צודקים?מדוע אנחנו תמיד חושבים שאנחנו צודקים,ולמה כל כך קשה לנו להודות בטעויות?.
שורש הבעיה מתחיל,כמו תמיד כמעט,בילדותנו,במערכת החינוך שבוחנת אותנו על הישגים וידע ,ומי שנכשל הוא אפס גמור ולא שווה דבר,היא בעצם לא מאפשרת לנו לטעות,ולתהות על הטעויות שלנו ולבדוק ממה הן נובעות,ומה הוביל אותנו לטעות,ואיך כמובן ניתן לשפר ולתקן.
מאוחר יותר כשאנחנו כבר מבוגרים,אנחנו לא עוצרים לרגע,כדי לחשוב,כדי לבדוק וכדי לתקן אחר טעויות שאנחנו עושים,אם זה בעבודה,אם זה בהתנהלות כושלת מול בן זוג ,או אם זה מול ילדינו,גם אם אנחנו מודים שעשינו טעות,איננו ממהרים לתקנה,אלא ממשיכים הלאה במהירות,תוך בחירת דרך אחרת,מבלי להשקיע מחשבה ,במהות הטעות,ובדרכים לתיקונה.
היא בעיקר מציינת בתחום,אי ההודאה בטעויות,את הפוליטיקאים,שלעולם אינם מודים בטעות שעשו,בהווה או בעבר וכשמעמתים אותם מול טעויותיהם,הם מסבירים שבעצם לא הם שטעו,הם צדקו,רק שלא הבינו את המהלך הנפלא שעשו.
מאידך,היא מציינת התנהלות של גופים עסקיים גדולים,כמו בתי חולים וחברות ענק,שמנהלות תחקיר ומעקב על כל טעות שנעשית ומנסים להפיק ממנה לקחים לעתיד,כדי שלא תישננה,אותו דבר עם ספורטאים,שדרך הטעויות שהם עושים והלמידה הם משתפרים.
איך זה אצלכם?האם גם אתם חסינים מפני טעויות ומפחדים להודות בהן,מחשש לטראומה שיכולה להיגרם לכם כתוצאה מההתוודות?
קראו את הכתבה המעניינת הזו,ואולי היא תעזור לכם לחיות חיים יותר נכונים עם פחות אגו,ויותר למידה מטעויות.
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3565211,00.html
שורש הבעיה מתחיל,כמו תמיד כמעט,בילדותנו,במערכת החינוך שבוחנת אותנו על הישגים וידע ,ומי שנכשל הוא אפס גמור ולא שווה דבר,היא בעצם לא מאפשרת לנו לטעות,ולתהות על הטעויות שלנו ולבדוק ממה הן נובעות,ומה הוביל אותנו לטעות,ואיך כמובן ניתן לשפר ולתקן.
מאוחר יותר כשאנחנו כבר מבוגרים,אנחנו לא עוצרים לרגע,כדי לחשוב,כדי לבדוק וכדי לתקן אחר טעויות שאנחנו עושים,אם זה בעבודה,אם זה בהתנהלות כושלת מול בן זוג ,או אם זה מול ילדינו,גם אם אנחנו מודים שעשינו טעות,איננו ממהרים לתקנה,אלא ממשיכים הלאה במהירות,תוך בחירת דרך אחרת,מבלי להשקיע מחשבה ,במהות הטעות,ובדרכים לתיקונה.
היא בעיקר מציינת בתחום,אי ההודאה בטעויות,את הפוליטיקאים,שלעולם אינם מודים בטעות שעשו,בהווה או בעבר וכשמעמתים אותם מול טעויותיהם,הם מסבירים שבעצם לא הם שטעו,הם צדקו,רק שלא הבינו את המהלך הנפלא שעשו.
מאידך,היא מציינת התנהלות של גופים עסקיים גדולים,כמו בתי חולים וחברות ענק,שמנהלות תחקיר ומעקב על כל טעות שנעשית ומנסים להפיק ממנה לקחים לעתיד,כדי שלא תישננה,אותו דבר עם ספורטאים,שדרך הטעויות שהם עושים והלמידה הם משתפרים.
איך זה אצלכם?האם גם אתם חסינים מפני טעויות ומפחדים להודות בהן,מחשש לטראומה שיכולה להיגרם לכם כתוצאה מההתוודות?
קראו את הכתבה המעניינת הזו,ואולי היא תעזור לכם לחיות חיים יותר נכונים עם פחות אגו,ויותר למידה מטעויות.
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3565211,00.html
אני חושב שהחלק הכי קשה בהתמודדות עם טעות הוא החלק שבו אנו צריכים להודות שבכלל מדובר בטעות. וזה חלק לא קל, שמתפרש לפעמים ככישלון אישי (שלא בצדק).
השבמחקבתחום של שוק ההון נכתבו המון מחקרים (וספרים) על השאלה מדוע סוחרים לא מוכרים מניה שמפסידה המון כסף ונשארים אתה בניגוד מוחלט להיגיון ולמה שכבר החליטו לפני כן. יש לזה מספר סיבות, אבל אחת החשובות היא סיבה פסיכולוגית - כשסוחר מוכר מניה בהפסד הוא בעצם מצהיר על כך שהוא טעה, וזה צעד שקשה לו. לעומת זאת כשהוא נשאר עם המניה, הוא לכאורה עוד לא טעה, ייתכן שבעתיד המניה תעלה...