יום ראשון, 15 ביולי 2012

הצתה עצמית כאקט של יאוש

קראתי הבוקר את מה שעולל לעצמו משה סילמן אמש,ואני מהרהר לעצמי,לאיזו דרגה צריך להגיע אדם,בכדי לעולל לעצמו דבר שכזה,אני חושב שאדם שעושה מעשה שכזה חייב להיות קצת מעורער,כי גם אם הייתי בוחר להתאבד,הייתי עושה זאת בדרך אחרת,שהיא פחות כואבת ופחות מלווה ביסורים,מה שהאדם הזה עשה,זו בעצם הקרבה עצמית על מזבח התשומת לב לחדלון שככל הנראה נהגו כלפיו השלטונות והתהומות והיאוש אליהם הוא הגיע.
כי מקרי התאבדות מתרחשים לרוב,אבל בדרכים הרבה יותר שקטות ושאינן מושכות תשומת לב,לראיה היא שראש הממשלה התייחס היום למעשה,כי אירוע שכזה נוגע בלב של כולם,להבדיל אלפי הבדלות הייתי משווה זאת לנפילת חייל על רימון שעומד להתפוצץ על מנת להציל את חבריו.גם אירוע כזה זוכה תמיד לתשומת לב ולאות כבוד.
אם כי איננו יכולים לצפות את צעדיו של איש,מן הראוי הוא שלא יגיע אדם שפוי(ואני באמת מקווה שהוא כזה)לצעד כה נואש,כה אכזרי וכואב ועל מדינת ישראל כמדינת רווחה,לטפל באנשים כאלו ולעזור להם,בטרם יגיעו לקבלת החלטות שכאלו.
צר לי ועצוב שאדם מגיע לנואשות שכזו,אני אישית תמיד מאמין ביכולתי לצאת ממצבי מצוקה בכוחותי אני,וכבר הייתי לא פעם במצבים קשים ועם כוח הרצון וצלילות המחשבה ידעתי לצאת מהם.הרבה גם קשור לצורה שבה אדם תופס את המצב שבו הוא נמצא ואם יש לו בכלל כלים נפשיים להתמודד אתו.
בכל מקרה אני מקווה שהוא יצא מזה,אני כמעט בטוח,שאם הוא יצא מזה הוא יזכה מעתה להרבה יותר תשומת לב.
אבל עדיין אני טוען אל מול כל אחד ואחד,שלא משנה מה שעובר עליכם בחיים,קחו את עצמכם בידיים,קבלו החלטות ותצאו מזה,החיים יפים ולא כדאי להגיע לשפל מדרגה שכזה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה